ניהלנו את אחת הקהילות המקצועיות הכי מצליחות בפייסבוק הישראלי וסגרנו אותה לנצח - זה מה שלמדנו בדרך


מאת ד"ר יפעת מור וסתיו זיו, 15.09.2020

ב-14 באוקטובר 2015 הוקמה ''הקבוצה הקוסמית של נשות התוכן והדיגיטל בישראל''. באוגוסט 2020 הודענו על סגירתה של הקבוצה, שאז מנתה כבר 15,000 נשים וזכתה למוניטין רב כקבוצה איכותית וייחודית בנוף הקהילות בפייסבוק הישראלי. ב-18.9.2020, ערב ראש השנה תש"ף, היא תאורכב סופית.

זה היה חתיכת מסע, ולמדנו לא מעט ממנו לאורך כל ''שלבי החיים'' של הקהילה, וגם בפרידה ממנה. אז בהתאם להשקפת העולם איתה יצאנו לדרך - של קוד פתוח ושל שיתוף, כעת שמחות לחלוק את המידע שבידינו, את ההצלחות ואת הטעויות, גם עם אחרים.

קריאה מהנה וקהילות מוצלחות עם שחיקה מינימלית, מוזמנות ומוזמנים להגיב. הטקסט כתוב בלשון נקבה, אך כמובן פונה לכל המינים.
יפעת וסתיו. 

פרק א' - פותחות קהילה

באופן די מפתיע פתיחת הקהילה הקוסמית הייתה תוצר של הבלחה רגעית בלי הרבה מחשבה על מטרות או אסטרטגיה. אולי זה בגלל שהיא נוצרה מהבנה של צורך ממשי שהיה שם ורק חיכה שמישהו ישים לב וייקח את המושכות.

לא פעם בקבוצות מקצועיות משותפות לגברים ונשים בנושאי דיגיטל ותוכן, המענה לשאלות היה לא נעים, לועג ופוגעני. בעיקר מצד גברים. הייתה תחושה של מרחב לא בטוח ו''מסגביר''.

כך הגיע הרעיון לפתוח קבוצה מקצועית בתחומי הדיגיטל והתוכן - לנשים בלבד. הקבוצה הוקמה ב-2015, עוד לפני המפץ הגדול של הקהילות בפייסבוק, אבל נקודת החיבור לתחילת עידן הקהילות של פייסבוק ופינוקי האלגוריתם שהגיעו לאחר מכן, העניקו לה רוח גבית נהדרת.

אז שנתחיל? הנה מה שלמדנו.

1. למה קהילות עובדות כל כך טוב בפייסבוק בימים אלה? 

הכל מתחיל ב-2017. אחרי גלים של ביקורת שפייסבוק חוטפת בעקבות הפגיעה באמון המשתמשים אחרי משבר בחירות 2016 בארצות הברית, מארק צוקרברג עושה צעד דרמטי. בכנס ראשון מסוגו למנהלי קבוצות פייסבוק בולטים מכל רחבי העולם, הוא מכריז על שינוי ה-brand's mission של פייסבוק. מה שהיה קודם "To make the world more open and connected" הפך ל- "To give people the power to share and make the world more open and connected". פייסבוק מחליטה להפוך את מה שהיא מגדירה כ "Meaningful Communities" ליעד אסטרטגי. בשנים שלאחר המהלך, האלגוריתם של פייסבוק הותאם והתחיל להציג יותר תוכן שמגיע מקהילות, פייסבוק התחילה ליצור קשר ולארגן כנסים ומפגשים בין מנהלי קהילות, ולפתח עבורם כלים שימושיים שיסייעו להם במלאכת הניהול.

אז נכון, המשתמשים לא תמיד זורמים עם הניסיונות של פייסבוק להחדיר טרנדים חדשים. אבל במקרה הזה זה עבד. המהלך הזה התבסס על עבודת מחקר מעמיקה. ובשלב הזה, של עשור לקיומה של פייסבוק, כשכולם כבר בפייסבוק וכולם חברים של כולם, פתאום הפיד נהיה קצת מבלבל ואקלקטי, וקשה נורא לכתוב משהו בלי לעצבן מישהו. פתאום מרחבים קצת יותר אינטימיים וקצת יותר ממוקדי מטרה נראים למשתמשים כמו יופי של פתרון. קצת חזרה לעידן הפורומים שמאפשר לנו לדבר עם אנשים זרים שיש לנו מספיק במשותף איתם, במרחב שמצליח לייצר תחושה של אינטימיות, או לכל הפחות למרחב בו אפשר לדבר בלי שהדודה תשמע (ותגיב). אבל חשוב לציין שלא הכל ורוד, פריחת הקהילות אומרת גם תחרות הרבה יותר קשה עם גל של קהילות חדשות שנפתחו כשאנשים החלו להבין שקהילות עובדות כל כך טוב בפייסבוק בימים אלה.

2. אוקיי, קהילות זה הדבר. אבל איך נדע אם יש הצדקה להקמת קהילה משלנו? וגם - שלוש השאלות שתשאלו את עצמכן. 

עוד לפני שלוחצות על הכפתור של של Create a new group - אנחנו חייבות להבין בשביל מי ובשביל מה צריך בכלל קבוצה כזאת ובמה היא נבדלת מקבוצות דומות שכבר קיימות במרחב הזה. במקרה של הקבוצה הקוסמית, התחלנו מהסעיף האחרון. מהתחושה שלא נוח לנו במרחבים הקיימים לשיח מקצועי בנושאי תוכן ודיגיטל בפייסבוק. הבנו שיש צורך במרחב מסוג אחר, שיאפשר לנו לחלוק ידע, להתייעץ, להתלבט בקול רם, ולא רק במסנג'ר. סתיו הגיעה עם הפתרון - נקים קבוצה משלנו, לנשים בלבד, שתעסוק בתוכן מקצועי ותאפשר מרחב איכותי ונעים להתייעצויות. בלי לדעת, ענינו בדיעבד על שלוש שאלות חשובות שצריך לשאול לפני שמקימים קהילה, שאלות שהתשובה להן יכולה לנבא במידה מסוימת האם בכלל צריך קהילה כמו שלנו בעולם.


מי - במדיה החברתית יש תופעה מדהימה שנקראת "התמוטטות הקונטקסט", המונח, שתבעה דנה בויד, מתאר את הפער בין המדיה החברתית להתנהלות החברתית שלנו פנים אל פנים. בחיי היום-יום שלנו, אנחנו מתאימים את התוכן והסגנון של הדברים שלנו לסיטואציה, למי שנמצא סביבנו. אנחנו לא נתנהג אותו דבר כשנצא למסיבה עם חברים וכשנלך לבקר את סבתא. ברשתות החברתיות, נוצר מצב מוזר. מה שאנחנו כותבים מגיע גם לפיד של החברים וגם לסבתא, אנחנו גם במסיבה וגם אצלה בסלון בו זמנית. המגבלות הקוגניטיביות של המוח האנושי לא מאפשרות לנו לדמיין בו זמנית את כל החברים שלנו בפייסבוק, את כל האנשים שבחדר. וככה קורה שאנחנו מפספסים, עושים פדיחות, נקלעים בטעות לוויכוחים מיותרים או מוותרים מראש על כתיבה או שיתוף של תוכן אישי. כשיש קבוצה סגורה עם הגדרה מספיק ברורה למי נמצא בה, אני יכולה לשער שיש לחברות בה (גם אם אני לא מכירה כל אחת מהן) לא מעט במשותף, והמרחב מרגיש יותר אינטימי ומוגן. ברור לנו מי ה(א)נשים בחדר, אנחנו מרגישות בנוח להתבטא. קהילות יכולות לשגשג גם בלי הגדרה ברורה של קהל היעד ולהישען רק על תחום עניין משותף או תחום דיון מוגדר, אבל מהניסיון שלנו, כאשר מישהי "נכנסת לחדר" וברור לה מי נמצאות בחדר, השיחה תזרום יותר, תהיה יותר פתוחה, כנה ואינטימית.

מה - על מה מדברות כאן? איזה ערך הקבוצה הזאת מייצרת? תקבעו קריטריונים, תכניסו את האנשים שבחרתם לחדר, ומה קיבלתן? משהו בין שתיקה מביכה לסמולטוק סתמי. לא משהו ששווה להישאר בשבילו. אבל ברגע שקובעים תחום דיון מוגדר - אוכל, מוזיקה, אקטואליה, השיחות מתחילות להתגלגל. לקבוע תחום דיון זה בעצם לשרטט איזה גבול דמיוני ואז לגרום לחברות הקהילה להבחין בו. נורא קשה להגדיר את זה דרך "על מה לא מדברות", ואלה הרבה פעמים דברים שצצים בהמשך בהתאם לכל מיני התפתחויות של הקבוצה. בכלל, צריך להבין שקבוצה היא יצור דינאמי ומתפתח, ואין שום סיכוי לתרחש מראש את כל ההסתעפויות האפשריות ולכן העבודה שלנו לא נגמרת בלתכנן קבוצה ממש טובה, היא רק מתחילה שם. השלב הבא הוא להוביל אותה, לשמור עליה ולפתח אותה. בחזרה לשרטוט תחום הדיון - הרבה יותר אפקטיבי לקבוע אותו לפי הגדרה ברורה של "על מה כן מדברות". להגדרה של הקבוצה כמרחב לשיח מקצועי היה יתרון משמעותי - זה לא משהו שצריך להסביר. כבר יש מרחבים מקצועיים, כולנו מכירות את השטיק, אז כאן זה אותו דבר, רק לנשים בלבד. זה גבול דמיוני שלקהילה קל לדמיין, כי הוא דומה למשהו שהיא מכירה כבר. האכיפה של תחום הדיון היא מלאכה לא פשוטה, ועוד נגיע אליה. אבל היא קריטית. אין הרבה קבוצות ש(א)נשים נכנסות אליהן ופשוט גוללות וקוראות פוסט אחרי פוסט. בקוסמיות זה היה קורה כי היה ברור שכל פוסט הוא רלוונטי.

איך - זה אולי הגורם החמקמק ביותר. אז הכנסנו נשות תוכן ודיגיטל לחדר והזמנו אותן לדבר על עניינים מקצועיים. איך הן עושות את זה? מה האווירה בחדר? לאילו תגובות אני יכולה לצפות אם אפתח את הפה? קביעה של נורמות היא מלאכה מאוד מורכבת, במקרים מסויימים היא נועדה לכישלון. לכן גם כאן יש יתרון אדיר בשימוש בדוגמה מוכרת לכולן - במקרה זה, על דרך השלילה. כשפתחנו את הקבוצה לכולן היה ברור אילו התנהגויות אנחנו לא רוצות שיהיו כאן - תחרותיות, קרבות אגו, התנשאות, הקטנה. כולנו נכוונו מהן במקומות אחרים. אנחנו דיברנו בשפה אחרת, של שיתוף ידע, סקרנות, עזרה הדדית, שיתופי פעולה. ה"איך" או ה"איך לא" הוא מרכיב קריטי, בזמן שה"מה" וה"מי" עשויים לגרום למישהי להצטרף לקבוצה, ה"איך" יהיה זה שיגרום לה לרצות לחזור ולהזמין חברות. חשוב שיהיה בסיס רחב להסכמה לגבי האיך, במקרה שלנו הוא היה מבוסס על חוויית החיים המשותפת שלנו כנשים במרחב עבודה שנשלט ברובו על-ידי גברים. זה בסיס איתן, אבל הוא לא מספיק. ונרחיב בהמשך על עבודת התחזוקה השוטפת של תרבות השיח בקבוצה.

הקמתן קהילה? מזל טוב. ועכשיו לעבודה הקשה באמת. 

פרק ב': קהילה - הימים הראשונים

קודם כל - קצת הגדרות. זה נשמע טכני ומשעמם אבל זה מה זה חשוב.

בבואכן לפתוח קבוצה חדשה בפייסבוק, עליכן לקבל כמה החלטות הרות גורל לגבי הקבוצה, יש המון משתנים שאפשר להגדיר ובאופן כללי אנחנו מעודדות אתכן לחטט שם, לקרוא מה זה כל דבר ולהתאים את ההגדרות בצורה המדוייקת ביותר לצורך שלכן. חלק מההחלטות שתקבלו בשלב הזה עשויות להיות קריטיות להתפתחות הקהילה שלכן בהמשך, הנה כמה החלטות וערכים שהקפדנו עליהם, ושאנחנו תופסות כמשמעותיים במיוחד:

האם הקבוצה הזו היא ציבורית (Public) או פרטית (Private)? 

המשמעות של הבחירה כאן היא האם אנשים שאינם חברים בקבוצה יכולים לראות את התוכן שמופיע בה (כך בקבוצה ציבורית), או לא (כך בקבוצה פרטית). המשמעות של להגדיר קבוצה כפרטית היא שלנשים קשה יותר להחליט אם להצטרף לקבוצה. קבוצה ציבורית היא גלידריה שמציגה בפניך את כל הטעמים ומזמינה אותך לטעום, בעוד שבקבוצה פרטית את יודעת מעט מאוד על מה שקורה בקבוצה לפני שאת מבקשת להצטרף. את ההגדרה הזו אפשר כמובן לשנות בכל עת, אבל חשוב מאוד לעשות את זה בשיתוף עם הקהילה מטעמי פרטיות. אנחנו הגדרנו את הקבוצה כפרטית מהיום הראשון, כי רצינו שיהיה מרחב בטוח שאפשר לדבר בו בחופשיות.

קבלת בקשות הצטרפות של חברות - באיזה אופן?

אפשר להפוך את ההצטרפות לפתוחה לחלוטין, להתנות כל מצטרפת באישור אדמינית, או לאפשר לחברות הקבוצה להזמין חברות שלהן להצטרף ללא צורך באישור אדמין. בימים הראשונים של הקבוצה, דבקנו באפשרות השלישית, היינו צריכות לצמוח וידענו שהדרך שלנו להגיע לעוד נשים היא דרך המעגלים החברתיים והמקצועיים של מי שכבר נמצאות בקבוצה. בשלב מסויים, השיטה הזו הופכת לפחות אפקטיבית, כי נשים מצרפות בנות משפחה וחברות שלאו דווקא מגיעות מתחום הדיגיטל. בשלב הזה לקחנו את המושכות לידיים שלנו. אישור בקשות הצטרפות זו עבודה רבה, סיזיפית, וברובה מבאסת, כי צריך לסרב ללא מעט בקשות. אבל היא קריטית לשמירה על הרלוונטיות של הקבוצה שאתן שומרות הסף שלה. 

האם לסנן פוסטים?

האם כל אחת יכולה פשוט לפרסם בקבוצה? או שהפוסטים עוברים אישור ידני על ידי מנהלת? אין ספק שסינון תכנים מאפשר שמירה הדוקה יותר על גבולות השיח ונושאי הדיון הרלוונטיים, ומונעת ספאם ופרסומות. אבל אנחנו לא יכולות לשבת על זה 24/7 וההנחה שלנו היא שכשמישהי זקוקה לעצה, היא זקוקה לעצה עכשיו. אם אנחנו עסוקות ורואות את הפוסט שלה באיחור של שעתיים - זה עלול להיות לא רלוונטי. הצבנו גבולות ברורים בין הקהילה לבין המרחב שבחוץ, אבל באשר לכל מה שקורה בתוך הקהילה - רצינו להשאיר את זה כמה שיותר פתוח, ולהתאמץ לשכנע את הקהילה במילים ולא בכלים ששווה לשמור על תחום הדיון ותרבות הדיון.

כמה בעלות תפקידים בקבוצה? 

כמה אדמיניות (כל ההרשאות בידן) ומודרטריות (הרשאות פחותות) צריך שתהיינה בצוות הניהול? מצד אחד, לכאורה, אם בונות צוות גדול, יש יותר ידיים עובדות וקל יותר להשתלט על כל המשימות. אבל המשמעות של זה היא גם לקבל החלטות בצוות גדול, לשמור על תיאום בין צוות גדול ועל אווירת עבודה טובה. היה משהו מאוד נוח בחיבור בינינו, לשתינו היה מאוד ברור מה אנחנו רוצות שהמרחב הזה יהיה והשיח בינינו אפשר לנו לחשוב יחד ולקבל החלטות יחד בקלות. היה לנו ברור שאנחנו לא רוצות לעסוק במיקרו-ניהול של הקבוצה, אנחנו סומכות על הקהילה שתיקח אחריות ויוזמה. אנחנו בחרנו בצוות קטן ומתואם, בהמשך, ועוד נרחיב על כך, ביקשנו עזרה וצירפנו מגשרת. זו עבודה מאוד קשה לנהל קהילה לבד, וזו עבודה קשה להתנהל בצוות גדול ולשמור על סינכרון ותיאום. בחרו היטב את השותפות שלכן, זו הולכת להיות נסיעה מטלטלת.

 איך לקרוא לקבוצה? ועל מה להקפיד?

השם של הקבוצה הוא הרבה יותר משם, השקיעו בו מחשבה - כשאתן מקימות קבוצה, השם שלה הוא דבר סופר חשוב, והוא יכול להיות מה שייבדל אתכן מקבוצות אחרות. כשפתחנו את הקבוצה הקוסמית של נשות התוכן והדיגיטל בישראל רצינו שם שיבטא מימד אחר של התנהלות, קבוצה שלא דומה לקבוצות שכבר היו קיימות, קבוצה שמתרחקת מדינמיקות מוכרות. לכן גם בחרנו בשם שמבטא משהו רחוק - חללי. במהלך השנים הקבוצה הקוסמית הפכה למותג, והחברות בה כינו זו את זה הקוסמיות. זה לא היה קורה עם שם אחר, בנאלי. בשם של הקהילה אפשר ליצוק אמירה או שאיפה ורצוי שתהיה בו גם השראה וקאצ'יות. אנחנו פתחנו קבוצה מטעם עצמנו ולא מטעם חברה או עסק שאנחנו עובדות בו אז זה היה יותר קל, אבל הנה עובדה שתמיד נכונה - כאשר פותחים קבוצה לא צריך להיצמד להגדרות ולא צריך לפחד להתרחק מהמותג, להיפך, שם המשחק הוא אותנטיות, ליצור קהילה כי אתם באמת רוצים ליצור קהילה (ולא, זה לא כזה ברור מאליו), ולא כדי שתזוהה מיד עם המותג שלכם. ויש לכך דוגמאות רבות - למשל, קהילת ''אוכלים את הראש'', קהילה של פודיס, מנוהלת על ידי צוות מדור האוכל של הארץ, ללא איזכור של העיתון כלל. 

איך יוצרים גרעין ראשון איכותי?

תעצמו עיניים. תחשבו על 15 נשים מעולות שאתן בטוחות שירצו להצטרף לקבוצה שלכן ויוכלו לתרום לה. לא מכירות 15 כאלה? נסו שוב, זה חשוב, חשוב כי הקבוצה מתרחבת דרך מעגלים חברתיים שמתרחבים כמו אדוות מסביב לחברות הראשונות שמצטרפות לקבוצה. היה ברור לנו שאנחנו אמנם עושות מקום לנשים בתחילת דרכן, אבל חשוב לנו לשמור על רף מקצועי גבוה. התחלנו מלצרף נשים מהמעגלים המקצועיים שלנו והיה נורא כיף לגלות שיש לנו נשים בתפקידי מפתח מכל מגזר אפשרי. עכשיו היינו צריכות לתרגם את ה"מה" וה"איך" שלנו למעשים:

החשיבות של מתן דוגמה אישית 

כש(א)נשים נכנסים למרחב חדש, הם נכנסים למוד של למידה. רגע לפני שהם מצטרפים לשיחה, הם מנסים להבין מי נגד מי ומה קורה פה. לדוגמה אישית יש תפקיד מאוד חשוב, דרך הפוסטים שאנחנו בוחרות להעלות אנחנו משרטטות את תחום הדיון - אנחנו רוצות שישאלו שאלות בקבוצה? אנחנו צריכות להעלות שאלות. אנחנו רוצות שיינתנו תשובות מקצועיות ומפורטות? אנחנו צריכות לתת תשובות מקצועיות ומפורטות. לבחירת הנושאים והמילים שלנו יש תפקיד קריטי בביסוס תחום הדיון ויש תפקיד גם בביסוס תרבות הדיון, אבל כאן בדיוק נכנס לתוקף החיסרון הבולט של דוגמה אישית - יותר מדי ממנה ונדפקת. ראו בסעיף הבא.

החשיבות של ניסוי וטעייה, ובקיצור: Fake it ‘till you make it
מוד של למידה, כבר אמרנו? אז לרוב כשמישהי נכנסת לקבוצה חדשה, היא אולי תרפרף קצת באודות, ואז תיכנס לדיון, תקרא את ה-5-6 פוסטים הראשונים ואת התגובות, ו… זהו. היא מבחינתה הבינה את הסיטואציה. מאוד קשה לשכנע אותה אחר כך שהשיפוט הראשוני שלה היה מוטעה. וזה מחזיר אותנו לבעיה של עודף דוגמה אישית: אם 3 מתוך הפוסטים האחרונים שראיתי הם של האדמיניות, אני אבין שזו קבוצה כזו שבה האדמיניות נותנות את השואו והחברות הן הקהל. אם אני אראה פוסטים בלי תגובות אני אחשוש שאולי גם לפוסטים שלי אף אחת לא תגיב. אבל מה עושות כשכולן בקבוצה חדשות ועדיין נמצאות במוד למידה? איך שוברות את הקרח? זה הזמן לפדות את כל הטובות שאספתן לאורך השנים ולהתחיל לבקש מחברות להעלות פוסטים ולהגיב, אתן מבקשות מהן מאחורי הקלעים, בפרטי. אבל על הבמה, נוצרת תחושה שפתאום כל מיני נשים לוקחות חלק בשיח, ומגיבות ומפתחות דיונים מעניינים ועוד ועוד נשים מרגישות שהן מוזמנות להצטרף לשיחה. השלב הזה מאופיין המון פעמים בהמון איפוק: אנחנו מתאפקות לא להגיב ראשונות לכל פוסט, מתאפקות לא להעלות יותר מ-3 פוסטים בשבוע, מתאפקות לשמור על מינונים של נוכחות כדי לא להשתלט על השיח.

על חוק וסדר - קביעה של נורמות וכללים ואכיפתם

להיות שומרות סף זה מבאס. הנה אמרנו את זה. ממוצע בקשות ההצטרפות שאושרו מתוך סך בקשות ההצטרפות לקבוצה עמד בממוצע על 30% מאז שפייסבוק מציגים סטטיסטיקות על קבוצות. זה אומר שהיינו צריכות להגיד לא ל-70% מהפניות. אבל זה עוד החלק הקל, במיוחד מאז שפייסבוק הוסיפו את האפשרות לשאלות הסינון דרך ממשק נוח, בו אפשר לעבור על הפניות, לראות מי עונה על הקריטריונים ומי לא וללחוץ על כפתור, בלי לדבר איתה, להסביר, או לתרץ.

ואם כבר אנחנו מדברות על הממשק של פייסבוק, בואו נדבר רגע על מה שהוא מציע למנהלות קבוצות. בשנים האחרונות פייסבוק משכללת את כלי ניהול הקהילות באופן מהיר ולא בכדי, החברה הציבה את הנושא של "meaningful communities" כיעד אסטרטגי מרכזי ב-2017. ועדיין, במחקרים אקדמיים רווחת הטענה שהכלים שהרשתות החברתיות מציעות למנהלי קהילות הם די אגרסיביים ומכילים מגוון אפשרויות להשתקה, הרחקה, מחיקה ובליקה. אלה כלים חיוניים במצבי חירום, אבל ברוב המקרים, העדפנו להשתמש בכלים אחרים:

שקיפות

שקיפות היא קריטית לביסוס של אמון בין חברות הקבוצה לאדמיניות, ויש לה כמה רבדים: 

ברמה הבסיסית ביותר - שקיפות היא הימנעות מטכניקות העלמה שונות. למחוק פוסט או תגובה זה צעד רדיקלי, כותבת הפוסט לא יכולה לדעת מה בדיוק היא עשתה לא בסדר או איך היא יכולה לפעול אחרת כדי שלא ימחקו לה תכנים. נכון להיום, כשמנהלת מסירה תוכן, היא יכולה לסמן למי שנמחק לה הפוסט מאיזו סיבה הפוסט נמחק, שזו התקדמות, אבל עדיין זה פחות נעים מפשוט לדבר עם בן אדם אמיתי, בגובה העיניים. כשאנחנו מגיבות למישהי שהתגובה שלה לא לעניין ומסבירות גם למה, ומאיזו סיבה אנחנו אוכפות את זה, היא מרגישה שמכבדות אותה, ויותר מזה, חברות קהילה אחרות יכולות לראות את השיח וללמוד מזה על הכללים והגבולות של הקהילה.

ברמה המעט יותר עמוקה - שקיפות זה גם להיות מאוד כנות עם הקהילה, לשתף אותן גם במחשבות ובהתלבטויות שלנו מאחורי הקלעים. כשאנחנו רוצות לקבוע כלל או נורמה, או לשתף את הקהילה בהתמודדות לא פשוטה שלנו, אנחנו מפרטות, מסבירות, משכנעות. וכשלחברות הקהילה ברור מה הרציונל מאחורי כל כלל, הן יכולות גם להציג טיעונים נגדיים משכנעים אם הן לא מסכימות. וזה נפלא שיש אי הסכמות, לומדות מזה המון, ועל כך בסעיף הבא.

שיתוף

שיתוף הוא כלי ניהול מאוד אפקטיבי כשזה מגיע לקהילות. נכון, אנחנו מאשרות כל אחת שנכנסת ומוודאות שהיא עומדת בקריטריונים, אבל מה אנחנו באמת יודעות על הנשים שבקבוצה? על מה שהן רוצות? על מה שהן צריכות? על מה שהכי מתאים להן? אם אנחנו ננחית את כל ההחלטות מלמעלה, בלי אפשרות דיון ותגובה, אם ההחלטות האלה לא יתאימו לקהילה - זה פשוט לא יעבוד. שיתוף הוא כלי עבודה אפקטיבי, הוא עוזר לקבל החלטות טובות יותר וגם הוא עוזר מאוד לבנות אמון וליצור תחושת שייכות. הייתה לנו אינטואיציה שהתבררה כנכונה, ששיתוף יוביל גם ליותר השתתפות. הקפדנו גם בשיח עם חברות הקבוצה לדבר עליה במונחים של "כולנו", מרחב של כולנו שלכולנו יש אינטרס בשמירה עליו. ברגע שהקהילה לוקחת אחריות ומשתתפת בשמירה על הכללים והנורמות, הכל מתנהל טוב יותר.

כשמנהלת מעירה למישהי - קל לתייג את זה כמנהלת דיקטטורית/קפריזית/משוגעת. אבל אם שלוש חברות קהילה מעירות לה, האימפקט של זה הרבה יותר גדול. 

לאורך השנים, העלינו לדיון בקבוצה החלטות קטנות כגדולות, אחת הדילמות המרכזיות למשל, הייתה סביב פתיחת השערים לנשות כוח אדם - לא מעט נשים השתמשו בקבוצה כדי לחפש עבודה והעניין הזה של קידום נשים בשוק התעסוקה הפך קצת להיות חלק מהאג'נדה. כשהתחיל גל של בקשות הצטרפות של נשים שאינן מגיעות מעולמות התוכן והדיגיטל ומעוניינות להשתמש בבמה כדי להציע משרות - פתחנו את זה לדיון בקהילה. התפתח שיח מנומק, מעניין ומקיף שבסופו התקבלה ברוב מוחץ של קולות ההחלטה לא לאשר את הבקשות הללו. גם כאשר היו החלטות שפשוט קיבלנו כמנהלות, הזמנו את חברות הקהילה לדון בהן, בהרבה מקרים הן האירו את עינינו והביאו אותנו לדייק דברים.

תגובתיות

אי אפשר להיות זמינות להגיב באופן מיידי לכל מה שקורה בקהילה 24/7 וזה גם לא מומלץ, לא עבורכן ולא עבור הקהילה. כבר דיברנו על כמה שחשוב לגלות איפוק, לחכות רגע ולראות אם הדברים נפתרים גם בלי שנתערב. אבל כן חשוב שנהיה מעורות במה שקורה בקהילה ונתערב כשצריך אותנו. חשוב גם שחברות הקהילה ידעו שהן יכולות לפנות אלינו, לתייג אותנו או לשלוח לנו הודעה בפרטי, אנחנו הקפדנו להזכיר שאפשר תמיד לפנות אלינו. בצד כל היתרונות במשחק הזה שבו לא תמיד ברור מי מנהלת פה את העניינים, במצבי קצה מסויימים הקהילה צריכה לדעת שאנחנו שם. אבל התגובתיות לא מתמצה בלשבת ולחכות שיקראו לנו, היא מתבטאת גם בלהיות ערניות לאירועים חריגים בקבוצה ופרוקאקטיביות - נראה לנו באחד הדיונים שמישהי נעלבה? אנחנו שולחות לה הודעה בפרטי ובודקות מה העניינים. גם אם זה קרה אתמול. הרבה פעמים דווקא לתגובה מתחת לפני השטח יש עוצמה הרבה יותר חזקה.


פרק ג': מותק, הקבוצה התרחבה

די מדהים לראות איך קהילה משתנה עם הגדילה האורגנית במספר החברות, גידול שמציב התמודדויות חדשות. 

הגיוון - פנים רבות לו
ככל שיש יותר מצטרפות לקבוצה יש יותר גיוון והשיח הופך להיות מורכב ומעניין יותר, ככל שיש יותר מצטרפות יש יותר סיכוי ליותר חיבורים מקצועיים ונטוורקינג בין חברות הקהילה, ברמה הבסיסית ביותר - ככל שהקבוצה צומחת - יותר נשים נהנות מהערך שהיא מייצרת, יותר הזדמנויות ליותר נשים. ולטעמנו יש חשיבות אדירה לאפשר למגוון של נשים להצטרף למרחב הזה וליהנות ממנו, לשמחתנו הרבה - בקוסמיות היו חברות נשים מכל מגזר ועדה בישראל, זה הפרה את השיח, זה יצר חיבורים מרגשים, זה נתן הזדמנות אמיתית גם למי שלא הגיעה עם קשרים בברנז'ה. וכל זה מקסים ובאמת מאוד חשוב ומרגש, אבל זה מגיע עם מחיר.

קבוצה הומוגנית לחלוטין, שכולן בה מגיעות מאותו רקע ועם אותה גישה - זה פחות מעניין. ולכן זה מעולה שהמעגלים מתרחבים ומצטרפות נשים עם גישות שונות. אבל בשלב מסויים ההתרחבות הזו וההטרוגניות שמגיעה איתה, מגיעה למאזן של משחק סכום אפס. כלומר, על כל נקודה שמרוויחות בהטרוגניות, משלמות מחיר במקום אחר: הגיוון מביא איתו יותר התנגשויות, וויכוחים ואי הסכמות - שבאינטרנט כמו באינטרנט עלולים להסלים ולרדת לפסים אישיים. למצטרפות החדשות לוקח זמן להפנים את הנורמות שהמצטרפות הוותיקות כוננו, האינטימיות הולכת לאיבוד, תכנים מתחילים לדלוף החוצה, קשה יותר לשמר אווירה של מרחב בטוח ופתוח. בהרבה מקרים, השיח הופך להיות תועלתני יותר, ופחות אישי. בשלב הזה חייבות לעבוד בצורה חזקה על הזהות המשותפת, ההתחזקות של ההזדהות של חברות הקהילה כ"קוסמיות", ובכלל העלייה בשיח הנשי בדיגיטל ובשיח על נשים בדיגיטל, היו קריטיים בחיזוק המכנה המשותף של חברות הקהילה.

עזרו לנו לעזור לכן

ככל שהמורכבות בניהול הקבוצה עולה, עולה גם החשיבות של הסיוע של חברות הקהילה בשמירה על הנורמות ולפעמים גם בעדכון שלהן, כי המרחב הזה הוא דינאמי ומשתנה. יש כמה אופנים שבהם הקהילה יכולה לסייע, ולמען האמת את רובם גילינו כתוצאה מתהליך דומה - חברת קהילה פונה אלינו בפרטי ומשתפת בתחושות שלה לגבי האווירה או התוכן בקהילה, אנחנו חושבות יחד איתה איך אנחנו יכולות לפתור את העניין ביחד איתה. בחלק מהמקרים - נתנו להן זריקת אומץ ושלחנו אותן להגיד את שעל ליבן באופן פומבי. כשחברת קהילה מעלה פוסט של "שומעות, בזמן האחרון אני מרגישה שיש כאן אווירה פחות תומכת" - זה הרבה יותר אפקטיבי מפוסט כזה שיעלה על ידינו האדמיניות. וזו גם דוגמה לחברות קהילה אחרות שמלמדת אותן שיש מקום לדבר כאן גם על האווירה ואופי ההתנהלות. במקרים אחרים, עודדנו חברות קהילה לדווח לנו על פוסטים שלטעמן חורגים מכללי הקהילה או על תגובות פוגעניות. לפעמים היו מקרים שבהם הרגשנו שצריך להעלות מקרה מסויים לדיון בקהילה וללמוד אותו, תמיד הקפדנו לציין שהנושא הגיע לתשומת ליבנו בזכות פניות/דיווחים של חברות קהילה (בלי להסגיר אותן כמובן), אבל זו עוד דרך להגיד לקהילה "אפשר לפנות אלינו באמצעים האלה". אז נכון, לפעמים באמצע יום עבודה עמוס זה קצת מתסכל שהאינבוקס מתפקע מפניות בפרטי לגבי הקהילה, אבל בסופו של דבר הפניות האלה מסייעות לנו לנהל את הקהילה יותר טוב.


חיזוק הזהות וההזדהות והעמקה של קשרים

עם כמה שלשתינו בסך הכל נוח יותר רוב הזמן להסתתר מאחורי המקלדת, יש משהו עוצמתי במפגש פנים אל פנים שפתאום הופך את הדברים לאמיתיים. גילוי נאות: האדמיניות של הקבוצה הקוסמית נפגשו לראשונה בחטף במסדרון בדרך לאיזו פגישה בערך כשהקבוצה הייתה בת ארבע. ועדיין, הכרנו בחשיבות האדירה של לאפשר העמקה של הקשר בין חברות הקבוצה. אז מדי פעם היו הבלחות נחמדות כמו שרשורי פירגונים שפתאום גילו כמה נשים בקבוצה עבדו ביחד וממליצות אחת על השניה מניסיון, וכמה חברויות נוצרו… אבל אין ספק שהשיא הגיע במיטאפ הקוסמי הראשון שערכנו במשרדי פייסבוק בתל אביב. המחשבה על מיטאפ התגלגלה בראשים שלנו הרבה זמן, אבל היינו עסוקות ולקח לדברים הרבה זמן לזוז ובעיקר לא היה ברור לנו כל כך איך נממן את זה. עד שנפתחה הזדמנות מעולה - פייסבוק הזמינו מנהלי קהילות לעשות שימוש באולם שלהם, אבל בתנאי שהאירוע ללא תשלום עבור חברי הקהילה. פלונטר. התבאסנו שלא יכולנו לשלם למרצות, אבל הן מאוד שמחו להתנדב והכינו הרצאות מעולות. האתגר הבא - אוכל, שתיה, צילום סטילס, וידאו לייב למי שבבית… אז פתחנו הרשמה, ובטופס ביקשנו מכל אחת לכתוב מה היא מביאה מבחינת אוכל/שתיה, ובמה היא רוצה להתנדב לסייע. פשוט אפשרנו לקהילה להשתתף בהפקה וזה היה מדהים! מרגע שהתחיל האירוע הכל תקתק, היה אוכל הרבה יותר מוצלח מכל קייטרינג שיכולנו להזמין, היה אחלה אולם (תודה פייסבוק!), יצאו תמונות מעולות, ומעל לכל - הייתה אווירה מדהימה. לערב אחד, 100 חברות קהילה נפגשו פתאום פנים אל פנים, קיבלו תחושה מוחשית של ההמצאה המדומיינת הזאת שנקראת "הקבוצה הקוסמית". גם עבורנו המפגש הזה היה עוצמתי במיוחד.


ללמוד לשחרר

ניהול קבוצה (לפחות עבורנו) זו משימה שמלווה בלא מעט עומס רגשי. לא בטוח שאפשר להתמיד בניהול קבוצה בלי חיבור רגשי, זו השמחה הזו שמישהי העלתה פוסט ממש מעולה, שיש מלא בקשות הצטרפות שוות, שמישהי שפוגשת אותנו אומרת "אהה, רגע, את מהקוסמיות???" ונותנת לנו חיבוק ענק (לפני הקורונה כשעוד היה מותר). אבל זה גם להיות במצב מתמיד של דאגה - מה אם קרה משהו? מה אם היה צריך אותי ופספסתי? מה אם הקבוצה איבדה כיוון? זה מתיש. וזה רק מה שקורה בתוך הראש שלנו, אנחנו גם מקבלות פניות בפרטי מחברות קבוצה, ורוצות לעזור להן אבל לא תמיד יכולות, וגם לזה יש מחיר רגשי. לכאב יש נטייה כזאת להפוך להתקרבנות ולכעס, וחשוב לתפוס אותו קודם. חשוב להבין שמנהלת קהילה זו עמדה שיש לה סמכות מסויימת, ואיתה מגיעה אחריות. לכן, ללמוד לשחרר מעת לעת זה לא רק להניח את הטלפון, זה גם לעשות מקום להתמודדויות הרגשיות. 

להגיד ולהכיר תודה: אם בהתחלה ביקשנו מנשים להעלות תוכן - היום זה כבר לא ממש נדרש. כשמישהי כותבת משהו לא לעניין - כבר די ברור לנו איך אנחנו מטפלות בזה. היבט חשוב נוסף, ואולי פחות מדובר, הוא הערך שבאמירת תודה. להגיד תודה ולפרגן למי שיוצרות תוכן חיובי, או יוצאות למלחמה על הפרה של נורמות בקבוצה. בכלל, יש חשיבות אדירה לנושא של הכרה, ברמה האישית, גם להראות שראינו התנהגות חיובית וגם להראות שראינו שהיא נקלעה לאיזו מריבה ולשאול אותה בפרטי אם הכל בסדר ואם היא רוצה לדבר. זה נראה לנו כמעט מובן מאליו, אבל זה עניין הכרחי, והוא אפקטיבי רק כשהוא באמת בא מהלב.


לבקש עזרה

בשנים הראשונות, קיבלנו כמה וכמה הצעות מנשים נהדרות להצטרף לצוות הניהול ולעזור לנו בנשיאת הנטל. אבל אנחנו הרגשנו שנוח לנו בצוות מצומצם ורווי הסכמות, והעדפנו לסרב בנימוס. אבל הגיע שלב שבו העבודה נהייתה רבה מדי בשביל העומס ששתינו נמצאות בו, ומצאנו את עצמנו נושאות המון רגשות אשמה על זה שלוקח יותר מדי זמן לאשר חברות, על זה שאנחנו לא מספיק "על זה" בכל מה שקשור לניהול השיח בקבוצה, והבנו שהגיע השלב לבקש קצת סיוע. זה לא קל לבקש עזרה. קצת מפחיד לשמוע לא. קצת לא נעים להטיל על מישהי אחריות ומשימות ללא תמורה כספית. קצת מפחיד שזה לא יסתדר, שזה יפגע בתיאום… אבל אל מול נטל האשמה, החלטנו שהגיע הזמן. אנחנו איתרנו את העזרה בעצמנו, חברת קהילה שראינו שהיא פעילה, מקצועית, שהיא מחזיקה בהמון ידע ושמחה לשתף ולחלוק אותו. התרשמנו שהווייב שלה מתאים, והזמנו את יעל סקליר להצטרף אלינו כמגשרת. יעל עזרה לנו המון באישור בקשות חברות, בהעלאת סוגיות והכוונה של השיח, ובעיקר - איפשרה לנו קצת שקט, שיש עוד מישהי ששמה עין, ושמה גם יד. כשמשתפות באחריות, צריכות לשתף גם בסמכות, מרגע שצירפנו את יעל לצוות, העברנו את כל התכתובות שלנו לקבוצת וואטסאפ משותפת וקיבלנו מרגע זה את כל ההחלטות ביחד. יעל, תודה.


למנף את הכוח של הקהילה

הקבוצה שלנו לא קמה כקבוצה עם מטרות אקטיביסטיות או פמיניסטיות מוצהרות, אבל הרבה פרקטיקות כאלה התגבשו לאורך השנים במרחב. באופן טבעי, שיח על מודעות וייצוגים של נשים במדיה התפתח בקהילה ועורר הרבה עניין. השיח הזה עסק בין היתר ביכולת שלנו להשפיע על השיח הציבורי כקהילה שמחוברת להרבה נכסי מדיה של הרבה מותגים מכל המגזרים. לקראת יום האישה 2020, החלטנו להפריח בלון ניסוי ולהרים בשיתוף הקהילה קמפיין אורגני, עם מסר משלנו. קרה דבר מדהים. יפעת העלתה פוסט ודי מהר התגבשה רשימה של קוסמיות שהתנדבו לקחת חלק. תוך כמה שעות כבר נפתחה קבוצת וואטסאפ לתיאומים ותוך פחות משבוע כבר נפגשנו, חשבנו, בישלנו רעיון, ושתי שיחות טלפון אחר כך כבר היה לנו פיצוח קריאייטיבי ושפה גרפית. חזרנו עם הרעיון לקהילה, הקונספט היה #יום_האישה_2030 - להציף שיח על מה אנחנו מאחלות לעצמנו ליום האישה בעוד עשור, מסר חיובי ואופטימי שמצליח להעלות לסדר היום סוגיות חשובות. הזמנו את הקהילה לכתוב איחולים נוספים במסמך משותף, וכמובן - הזמנו אותן גם לגייס את המותגים אליהם הן מחוברות ולהעלות את הגרסאות שלהם לקמפיין שלנו. ההתגייסות הייתה מדהימה, אמנם הקורונה קצת גנבה לנו את הבאזז, אבל מותגים מובילים מכל המגזרים הצטרפו: מגזר ציבורי, עסקים גדולים וקטנים, עמותות וארגונים ואפילו גופי תקשורת. את כולם גייסו חברות הקהילה. אין צורך להרחיב על החשיבות של הצעד הזה בכל מה שקשור לפניה החוצה - הצלחנו לייצר נוכחות משמעותית ולהשפיע על השיח ביום האישה. אבל גם כלפי פנים - למהלך הזה היה תפקיד חשוב בלבסס את הזהות הקהילתית שלנו ככזו שלא רק מקטרת, אלא מתארגנת ופועלת כדי להשפיע על המציאות. 

כאבי גדילה

מה הגודל הנכון לקבוצה? תלוי איזו קבוצה. יש קבוצות שהגודל שלהן נקבע באופן טבעי בהתאם לחתך האוכלוסיה הרלוונטי כמו "אמהות ברעננה" או "חובבות מקרמה בכרם התימנים", יש קבוצות שאופי השיח בהן הוא כזה שמתאים למקסימום 300 איש, ויש קבוצות שמתפקדות מדהים עם מאות אלפי חברים. קבוצות יכולות גם להתפתח ולהתעדכן בהתאם לגודל שלהן: כשהיינו 300 קוסמיות, השיח היה מאוד שונה ממה שהיה כשהיינו 14,000. האתגר המרכזי הוא בקצב הגדילה. מנוע הצמיחה העיקרי של הקבוצה היה מפה לאוזן, ובאופן טבעי, ככל שגדל מספר החברות, מספר המצטרפות הפוטנציאלי דרך המעגלים החברתיים שלהן גדל באופן אקספוננציאלי. כשהגדילה נעשית בקצב מאוד מהיר, קשה יותר לשמר את הנורמות שכבר ביססנו עם הוותיקות שבקבוצה, לא מספיק לאשר את כל מי שנראית מתאימה לפי הטופס, צריך גם לעזור לה להבין מה קורה פה. זה משהו שחשוב להבין - כמנהלות, אנחנו נמצאות בקבוצה מהיום הראשון, המון דברים לגביה הופכים להיות מובנים מאליהם עבורנו. ואנחנו גם מגיעות עם הידע והניסיון וחוויות החיים שלנו, ולכן לא יכולות להבין איך מישהי אחרת תופסת את הקבוצה, במיוחד אם היא מגיעה עם מבט רענן, בלי שום ידע מוקדם. הדרך היחידה שלנו להסתגל היא להמשיך להיות בתקשורת פתוחה ושקופה עם הקהילה לגבי תופעות שהגיעו עם הקפיצה במספר החברות ולמצוא יחד פתרונות שיאפשרו לשמור על הנורמות למרות שיש לא מעט חדשות שעוד לא כל כך מכירות אותן.

קהילה בזמן משבר

ואז הגיעה הקורונה. משבר הקורונה הכה קשה בחברות הקהילה: הרבה נשים איבדו את העבודה שלהן, הוצאו לחל"ת או פוטרו, אחרות איבדו לקוחות, או שתקציבים קוצצו, חלק נאלצו אפילו לסגור את העסק שלהן. מפלס הלחץ עלה והביא איתו אתגרים חדשים: הרבה יותר תכנים פרסומיים, הרבה יותר המלצות שלא מבוססות על ניסיון מקצועי אלא על רצון אישי לעזור למישהו בתקופה הלא פשוטה הזאת. היה לנו שהרבה מהדפוסים האלה מגיעים מלחץ כלכלי, ושאפנו למצוא את האיזון בין שמירה על כללי הקבוצה, לגמישות הנדרשת בצל המשבר. בדיעבד, נסיונות שלנו לייצר פתרונות ממוסדים כמו סדרה של הרצאות בזום שהתבססה על נושאים שחברות הקהילה הביעו עניין ללמוד אותם בפוסט התייעצות שפרסמנו, פחות צלחו. חלק מההרצאות היו הצלחה מסחררת, אחרות לא הצליחו להביא מספיק קהל. התובנה המרכזית שלנו היא שלנסות לייצר פתרונות ממוסדים כמו סדרת מיטאפים מקוונים, בתקופה שהכל משתנה בה בכזאת מהירות - זה לא ממש ריאלי. צריך לחיות את המשבר הזה מיום ליום, משבוע לשבוע. צריך לעשות טעויות וללמוד מהן, וגם להצליח ולנתח מה עבד. תקופות משבר מחייבות שמירה על איזון מסויים בין הכרה במשבר והתאמה של המרחב לצרכים המשתנים של חברות הקהילה, לבין שמירה על יציבות אל מול המטרה שלשמה התכנסנו. שני צדי המאזניים האלה, דורשים הרבה יותר תשומת לב ומעורבות של ההנהלה.

סימנים של שחיקה

אם מישהי הייתה אומרת לנו ב-2015 שהקבוצה הזאת שפתחנו תגיע ל-14,000 חברות, לא היינו מאמינות לה. וזה חלק מהעניין - לא היינו מוכנות לזה. ב-5 השנים האלה חלו המון שינויים בקהילה, ולא פחות מזה - חלו המון שינויים בחיים הפרטיים והמקצועיים שלנו. שתינו עזבנו עבודה כשכירות לטובת קריירה עצמאית, סתיו עברה לצפון הרחוק והקימה משפחה, יפעת התחילה ללמד והשלימה דוקטורט. החיים דינאמיים והצרכים האישיים שלנו משתנים. הבנו שבמקביל לזה שכמות העבודה וגודל האחריות ומידת החרדה סביב ניהול הקבוצה גדלים, אנחנו מוצאות את עצמנו פחות ופחות משתמשות בה באופן אישי. הצרכים המקצועיים שלנו השתנו, והקבוצה היא כבר לא הכתובת הכי רלוונטית עבורם. אבל המחוייבות כבר קיימת, והקהילה מקבלת מהקבוצה המון, והניהול שלה כבר הפך לחלק מהזהות שלנו. אז משכנו המון זמן ונראה לנו שכלפיי חוץ נראה היה שהכל ממש בסדר, אבל בפנים, משהו בתשוקה כבה. זו הפכה להיות עוד משימה, לקוח מרכזי ותובעני, שלפעמים מציק גם בערב ובסופי שבוע, אבל לא משלם. וזו הזדמנות להבהרה חשובה: גם אם זה היה לקוח משלם, היינו כנראה מפטרות אותו, שתינו מצאנו את עצמנו מסיימות מערכות יחסים עם לקוחות כי אבד הניצוץ, זה לא משהו שכסף יכול היה לפתור. ולאורך השנים ההשקעה שלנו בקבוצה הקוסמית החזירה את עצמה בכל מיני אופנים קוסמיים. מלאות בהכרת תודה על כל מה שקיבלנו ממנה ושלמות וגאות בכל מה שנתנו לה, בשלב מסויים הגיע הרגע להודות: זה כבר לא זה. לא בטוח שאפשר היה לעשות דברים אחרת ולייצר לסיפור הזה סוף אחר, אבל בטוח שאפשר היה לשים לב לסימני השחיקה בשלב מוקדם יותר. לשאול מה אנחנו צריכות ורוצות ויכולות, ולא רק מה נכון לקהילה. לחזור ולשאול מה המקום של הקהילה בחיינו, ולא רק מה המקום שלנו בקהילה. כמו איזה טקס שנתי או חצי שנתי, שיאפשר טפיחה על השכם (כי גם את זה אנחנו שוכחות לעשות!) וגם מבט כן וחשוף על הקשיים והכאבים.

המחיר האישי

ניהול קהילה יכול לספק לא מעט אגו-טריפים ולפתוח לא מעט דלתות, במיוחד בשלב שבו לקהילה כבר יצא שם. אבל הרבה פעמים זה בדיוק השלב שבו גם מפלס החרדה מתחיל לעלות. לנהל קהילה זה תמיד להסתובב עם איזו דאגה שמא משהו קרה בקבוצה ופספסתי, וזה עוד ינשך אותי בתחת. לפעמים הדאגות מתממשות ותשומת ליבנו המלאה נדרשת ולרוב זה יהיה בזמן הכי פחות נוח - בשעות שבהן אנחנו מבלות עם האהובות והאהובים שלנו, או בימים מפוצצים בפגישות. ויש המון בדידות סביב הקשיים שבניהול קהילה, כי רוב האנשים לא ממש מבינים מה את עושה או מאילו מניעים. אם זו הסביבה הקרובה שלנו שלעתים מריבה גבה נוכח ההרפתקה והנכונות שלנו להשקיע בה כל כך הרבה אנרגיה, אם אלו חברות הקהילה שלעתים לא מרוצות מהתשובות או מקצב המענה שלנו. לא סתם יש פריחה של קבוצות למנהלי קהילות, זה תפקיד שמייצר איתו מגוון חדש של מורכבויות, ואם נכנסות אליו עם הרבה רגש - מחכה לכן אחושילינג רכבת הרים, עם עליות מטורפות, לופים מפתיעים, ולפעמים גם ירידות מפחידות. שלא תבינו לא נכון, אנחנו ממליצות על רכבת ההרים הזאת, פשוט חשוב לפנות עבורה זמן ומשאבים רגשיים.


פרק ד': גם מנהלות קהילה מתעייפות לפעמים - על ההחלטה הקשה לסגור, והתגובות מחברות הקבוצה

של מי הקבוצה הזאת בכלל?

רגע לפני שנצלול לשאלות של למה, חשוב רגע לעשות סדר במושגים: קבוצת פייסבוק וקהילה הן שני דברים שונים. קבוצת פייסבוק היא מרחב דיגיטלי, כל אחת יכולה לפתוח קבוצה ולהזמין אליה אנשים, סידרת את הסלון, הזמנת אנשים להתארח, כולם נהנים, עדיין לא יצרת קהילה. וזה בדיוק העניין, קהילה זה לא משהו שאת יוצרת, את יכולה לספק תנאים טובים, להיות אחלה מארחת, אבל קהילה היא מערך הקשרים המבוססים על אמון והסכמות הדדיות שנרקמים בין כל החברות בה. היא לא שלך, את לא יכולה לשלוט בה, את יכולה לנסות להוביל אותה, ואת צריכה לעבוד קשה בשביל זה. הקהילה לא חיה רק במרחב שיצרת, היא חיה בעשרות ואולי מאות אלפי שיחות אישיות, מקוונות ופנים אל פנים, היא חיה בחיבורים עסקיים שנוצרו בין החברות, בקבוצות וואטסאפ שנפתחו, בשיתופי פעולה מקצועיים, היא חיה בטוויטר, בלינקדאין, באינסטגרם, בפרופילים הפרטיים… המרחב שיצרת היא אולי המקום שבו היא התגבשה, אבל ברגע שהיא הפכה לקהילה אמיתית, היא הרבה מעבר למרחב הזה. ההבחנה הזו היא הבסיס לתפיסה שלנו שאומרת שהקבוצה היא שלנו והקהילה היא של עצמה, אנחנו סידרנו את הסלון והזמנו את כולן פנימה, אירחנו, דאגנו, ועכשיו אנחנו רוצות לנוח קצת. אם נוצרה קהילה, היא יכולה לזרום משם יחד לסלון של מישהי אחרת, ואולי בכלל בא לה להתפצל לשתי חבורות? אולי בא לה לשנות אווירה? היא עצמאית, היא כבר לא זקוקה לנו.

למה לארכב? (אירכוב: הקבוצה נשארת ''באוויר'' אך אין אפשרות להגיב בה או לפתוח דיונים חדשים)

זו הייתה התלבטות לא קלה. הבנו היטב את המשמעות והמחיר של סגירת המרחב שהקמנו עבור הקהילה. היו כאן כמה שיקולים מרכזיים:

  1. כדי שנוכל באמת להמשיך הלאה: היה לנו ברור שגם אם נעביר את המושכות לדור המנהלות הבא, יהיה לנו קשה לשחרר באמת ממה שקורה בקבוצה. הקבוצה הקוסמית הפכה עם השנים למותג שמאוד מזוהה איתנו. ומאוד קשה לפרק את האסוציאציה שאנשים עושים בין הקבוצה לבינינו. ימשיכו לפנות אלינו, ימשיכו לזהות אותנו עם הקבוצה גם אם היא תתחיל להידרדר (ובתחושה שלנו היא כבר החלה להידרדר…). וגם אנחנו מצידנו, נישאר מחוברות, בחמש השנים האלה, אנחנו והקבוצה, הקבוצה ואנחנו, קצת התערבבנו, זלגנו זו אל זו. היא הפכה לחלק מהזהות שלנו ואנחנו לחלק מהזהות שלה בקשר גורדי. היינו צריכות לפנות את האנרגיה שהשקענו בקבוצה לטובת דברים אחרים וידענו שבלי באמת לארכב אותה - לא נוכל לעשות את זה. החלטנו לארכב ולא למחוק לגמרי, כדי שנשים יוכלו לחזור לדיונים או לחפש תשובות לפי מילות מפתח, וכדי שמידע רב ערך לא יירד לטימיון.

  2. כדי שהקהילה תוכל להתפתח: הרגשנו שלא רק אנחנו תקועות, גם הקהילה תקועה, נתקלה באיזו תקרת זכוכית שלא מאפשרת לה להמשיך להתפתח. יותר מדי כוחות שמושכים לכיוונים שונים, יותר מדי נושאים הפכו לטאבו כי חוששות להתחיל ריב… הרגשנו שנכון גם עבור הקהילה ליצור מרחב חדש או מרחבים חדשים, לשאול את עצמה שאלות רדיקליות ולהתארגן מחדש בצורה טובה יותר. רצינו לעשות מקום למנהיגות חדשה אמיתית לצמוח מלמטה ולא לייצר מסורת של שלטון אוליגרכי.

  3. כדי להשאיר טעם מתוק: העדפנו שהקבוצה הקוסמית תהיה משהו שייזכר לטובה, דבר קסום ומופלא שהייתה לנו זכות לקחת בו חלק, רגע יפה וחולף שנוכל לעצור מדי פעם, להרהר בו ולחייך.


האם זה הוגן כלפי הקהילה?

רגע לפני שנענה על השאלה הזו, חשוב להגיד: הסיבה לסגירת הקהילה הייתה החלטה שלנו - אחרי תקופה ארוכה שבה שמנו את טובת הקהילה לפני טובתנו שלנו - להחליף השקפה. לחשוב על מה טוב ונכון עבורנו, לנשוך שפתיים, לקחת נשימה עמוקה, ולהגיד את זה בקול. וזה אפשר למשהו בתוכנו לזוז אחרי הרבה מאוד זמן. אבל כאן לא מסתיים הדיון, כי אנחנו לא הצד היחיד בסיפור הזה. בטווח המיידי - אין ספק שזה לא הוגן כלפי חברות הקהילה. עבור המון נשים המרחב הזה הפך לכלי עבודה בשימוש יום-יומי - נשים מוצאות שם לקוחות וספקיות, עובדות ומעסיקות, מתייעצות, יוצרות קשרים… עודדנו יצירה של אלטרנטיבה, אבל יצירה של אלטרנטיבה היא דבר שלוקח זמן. 5 שנים לקח לנו להפוך את הקבוצה הקוסמית למה שהיא. ועד שיתפתח תחליף, נשים יצטרכו להתאמץ יותר כדי למצוא פתרונות חלופיים לשימושים שלהן בקבוצה. 

אבל התפיסה שלנו הייתה שממילא הקהילה גדולה יותר מהמרחב שבו התהוותה, וזו הזדמנות טובה עבורה להתבונן על עצמה במנותק מהמרחב הזה ולהבין מה ואיך היא רוצה להיות עכשיו. זו הזדמנות עבור מובילות חדשות בקהילה לצמוח מלמטה, במקום שנעביר את הכוח למקורבות. זו הזדמנות לשינוי, שחשבנו שהוא נכון. הזדמנות לבחינה מחודשת ומפוקחת - אילו שימושים עשינו בקהילה? מה היה טוב בקהילה? מה היה פחות טוב והיינו רוצות לעשות אחרת? האם נכון לקהילה הזו להיפגש במרחב אחד ענק או שנכון יותר ליצור מרחבים קטנים יותר שעונים על צרכים ספציפיים או מתאימים לקהלים ספציפיים? אפשר בהחלט להגיד (ואמרו לנו) שזו גישה פטרונית, שאנחנו קיבלנו את ההחלטה באופן חד צדדי ועכשיו אנחנו מתארות את ההרס שיצרנו במונחים מכובסים של פוטנציאל התחדשות. אבל אנחנו באמת מאמינות בזה, ובדיוק בגלל זה החלטנו לתת התראה של חודש מראש. לאפשר לקהילה לעבד, לחשוב, להתארגן ולייצר פתרונות. רוב קבוצות הפייסבוק שקמו במטרה להוות חלופה, קמו עוד באותו יום. חלקן קמו כקבוצות סודיות שרק מי שמוזמנת יכולה לגלות על קיומן, אחרות התאמצו מאוד לשווק את הקבוצה החדשה שלהן כדי לצרף אליה כמה שיותר חברות… קבוצות נוספות קמו בשבועות שאחרי הסגירה, קבוצות קיימות שיש להן נקודות השקה עם הקוסמיות קיבלו קפיצה בבקשות הצטרפות, התחילה תנועה. התחילה התארגנות מחדש. הקהילה היא האנדרדוג בסיפור הזה, היא חטפה במערכה הראשונה, אבל עכשיו היא מתעוררת בכל מיני חזיתות, מתחילה לייצר לעצמה פתרונות, לקהילה הזו יש כוח אדיר, אנחנו מאמינות שהיא תראה לנו שהיא יכולה להסתדר מעולה גם בלי ההובלה שלנו.

האם אין דרך טובה להעביר את הקהילה הלאה?

כשהודענו על כוונתנו לארכב את הקבוצה, קיבלנו בפומבי ובפרטי כמה הצעות: למכור את הקבוצה, לבחור למי להעביר אותה, או לקיים סוג של בחירות דמוקרטיות לניהול הקבוצה. לא מעט נשים מוכשרות וטובות הציעו את עצמן לניהול הקבוצה במקומנו, אבל מבחינתנו ההחלטה כבר התקבלה, ונסביר מדוע פסלנו כל אחת מהאפשרויות:

למכור את הקבוצה - מבחינתנו זה לא היה על הפרק. בשנים האחרונות, "מוניטזציה" היא מונח חם בעולם ניהול הקהילות, מנהלי קהילות משקיעים המון זמן ועבודה קשה בניהול הקהילה ומגיע להם להיות מתוגמלים על כך. יש מגוון גישות ודרכים להפוך את העבודה המאומצת הזו לאפיק הכנסה, אבל לתחושתנו - כולן חוטאות לקונספט של קהילה כפי שאנחנו ראינו אותו - מרחב פתוח ובטוח, חף מאינטרסים, שבא לשרת את חברות הקהילה ולא לייצר רווחים למי שמנהלות אותה. יש קהילות שעובדות במגוון מודלים כלכליים מעולים וזה עובד להן וזה נפלא, אנחנו הרגשנו שלשים חומת תשלום, או להכניס כמויות גדולות של תוכן שיווקי - פוגם במרקם האורגני, בקסם הזה שמתחולל במרחב הזה. אצלנו בשורה התחתונה זה לא עלה בקנה אחד עם המהות של הקבוצה, ולכן ירד מהפרק.

לבחור למי להעביר אותה - איך בוחרות? ולמה שאנחנו נבחר? ואיך נדע שאפשר לסמוך עליהן שהן באמת יעשו עבודה טובה? בקבוצות שבהן יש הנהלה רחבה יותר, אפשר לייצר תהליכים ממושכים של הכשרה והעברת מקל שיתרחשו מאחורי הקלעים כמעט בלי שהקהילה תשים לב. במקרה שלנו, סגנון הניהול המצומצם שלנו יצר מצב בו הידע לא חי, הוא נמצא אצלנו בראש, ולכן הרבה יותר קשה להעביר אותו הלאה. ניסינו לעשות את זה במסמך הזה, אבל זה לא דומה להליך ממושך של מיון, סינון, התנסות והכשרה. 

לאפשר בחירות דמוקרטיות - ידוע שהקמפיינרים הכי טובים הם לאו דווקא המנהלים הכי טובים, ואף מילה על פוליטיקה. אין ספק שקונספטואלית, לאפשר למגוון נשים להתחרות על ההזדמנות להוביל היא חיובית, אבל גם אם נבחרו בתהליך הזה נשים ראויות, אנחנו חוזרות לאותן דילמות שנלוות לרעיון של להעביר את שרביט הניהול הלאה. האמנו שנכון לתת לאלטרנטיבות לצוץ מלמטה, מנהיגות טובות יצליחו להוביל גם בלי שנעביר להן את המפתחות, הן יצמחו יחד עם הקהילה שתיווצר במרחב החדש שהן ייצרו וזה ייעשה בדרך שלהן, בסגנון שלהם, יתבסס על ההחלטות שלהן והעבודה שלהן. ההצלחות והכשלונות יהיו שלהן.


פרק 5: איך להיפרד?

להיפרד זה אף פעם לא קל, אבל הדבר ההגון ביותר שניתן לעשות זה לומר את האמת, את כל האמת. היה לנו חשוב להיות שקופות וכנות עם הקהילה, להסביר את ההחלטה שלנו ואת השיקולים שלנו בלי פילטרים. אז פשוט שיתפנו עם הקהילה את תמליל השיחה שניהלנו בנושא. זו הייתה יריית הפתיחה. התגובות היו מעורבות, כולן קיבלו את הבשורה בהפתעה גדולה, חלק קראו והבינו וחיזקו אותנו בבחירה שלנו, אחרות כעסו, התנגדו ומחו. ציפינו לתגובות כועסות ומאוכזבות ולמען האמת, דווקא התגובות המחבקות והמחזקות מאוד הפתיעו אותנו לטובה. 


היה לנו חשוב לקחת חלק בשיח בתגובות, לענות על שאלות, להסביר, להגיב - לא להפיל את הפצצה ולהיעלם. ולמרות שחשבנו שאנחנו מוכנות לזה, אלה היו יומיים לא קלים רגשית, זה כואב להיפרד, זה כואב להכאיב לנשים אחרות, אבל היינו שלמות עם ההחלטה שלנו. בהמשך לנושאים שהתעוררו בשיח בקבוצה, בשיחות פרטיות ובקבוצות של מנהלי קהילות לאחר שהודענו על כוונתנו לארכב, פרסמנו פוסט נוסף שמשיב על הרבה מהשאלות שחזרו ומפרט את התפיסות והכוונות שלנו. אחרי זה היה לנו חשוב דווקא לקחת צעד אחורה, עכשיו זה הזמן של הקהילה לעבד, להגיב, להוביל את השיח. רצינו להסיט את הפוקוס מהאדמיניות אל הקהילה ואנחנו מאמינות שזה צעד חשוב. הנקודה היחידה שבה העלינו פוסט נוסף לפני הסגירה הייתה כשבוע וחצי אחרי ההודעה, נעצנו פוסט עם המלצות לקבוצות חדשות שקמו ולקבוצות וותיקות שיכולות להתאים לקוסמיות והזמנו קוסמיות לתייג ולהמליץ על קבוצות נוספות. לשמחתנו הרבה, במקומות בהם לקחנו צעד אחורה - התעורר שיח על שאלות כמו בשביל מה בכלל צריך קבוצה רק לנשים? או אילו דברים עבדו טוב בקבוצה והיינו רוצות לשמר? נפתחו עוד קבוצות שהוסיפו עוד גוונים למבחר האלטרנטיבות, בימים האחרונים התחילו לצוץ פוסטים אישיים מרגשים של חברות קהילה שמבקשות להיפרד… אז כן, חשוב לשקף ולשתף ולהגיב ולהשיב, אבל חשוב לא פחות גם לקחת צעד אחורה ולאפשר לחברות הקהילה להוביל את השיח ולנהל את הפרידה איך שהן מוצאות לנכון.
יפעת וסתיו.

אפילוג: מה עכשיו?

פרפרים. הפרידה מהקבוצה פתחה לנו בתודעה, בלב, ובלי ספק גם בלו"ז מרחבים להרפתקאות חדשות. אנחנו עוד לא יודעות מה הדבר הבא, אבל כבר יש מסמך משותף עם הכותרת "הדבר הבא" שאנחנו זורקות אליו רסיסי רעיונות, מתלבטות, חושבות, מתבוננות… אנחנו לא יודעות אם ואיך ייראה המיזם הבא שלנו, מה תהיה המטרה שלו או מי יהיה קהל היעד. גילינו שאנחנו אוהבות לעבוד יחד וכנראה שאנחנו גם טובות בזה, ונשמח לעשות יחד עוד דברים בהמשך. שתינו נשים של עשייה, שאוהבות להתבונן מהצד, להסתקרן, לחקור, ליצור ולנסות… אבל הפעם אנחנו לא ממהרות. אנחנו שוהות קצת בתחום האפור, מתרפקות קצת על הספק, ומסיימות בקליף-האנגר כמקובל בימינו.

זמן להיפרד.
תמונה שצולמה במיטאפ הקוסמי הראשון (והאחרון) אי פעם!
צילום: נועה מגר (תודה נועה!)